למה אנו מכניסים את הנורות שלנו ל”חדרי עינויים”?
בואו נהיה כנים: חדרי אמבטיה הם סיוט עבור מוצרים אלקטרוניים. יש שם אדים רבים, שינויים פתאומיים בטמפרטורה, ואדי מים שנדבקים לכל דבר. אם הנורה אינה מיוצרת באופן מיוחד כדי לעמוד בתנאים האלה, היא עלולה להינזק או להפסיק לעבוד תוך כמה חודשים. לכן אנו לא סומכים רק על התקווה שהנורות שלנו יעבדו. אנו מבצעים עליהן בדיקות של עמידות בתנאי לחות וחום. בעצם, אנו מנסים להרוס אותן במעבדה, כדי שהן לא יקרסו בבית של הלקוח.
המאבק נגד הלחות
מים וחשמל אינם יכולים להתקיים יחד. זה כל כך פשוט. בנורה אינפרא-אדומה רגילה, אזור הסיכון הוא המקום שבו האלקטרודות נפגשות עם צינור הקוורץ. אם קצת אדים מצליחים לחדור לתוך הצינור ולפגוע בגזים או בחוטים הפנימיים, עלולה להתרחש תהליך של חמצון או קצר חשמלי. כדי למנוע זאת, אנו שם את הנורות בחדרים עם לחות גבוהה ומעלים את הטמפרטורה. זה כמו סאונה קבועה. כך, כל חורים קטנים בחומרי האטימה נסגרים מיד, במקום לחכות עד שהלקוח יסיים את המקלחת.
זה לא רק עניין של לחות
זה לא רק עניין של לחות – יש גם את המחזור התמידי של הפעלה/כיבוי של הנורה. לפעמים הנורה דולקת בטמפרטורות גבוהות מאוד, ולאחר מכן היא מתקררת בחדר לח. זה יוצר לחץ גדול על הזכוכית ועל המתכת. אנו בודקים את הקוורץ כדי לוודא שאין בו סדקים קטנים, ואנו בודקים גם אם הציפויים של הנורה נשרים. אם הציפויים נשרים, החום לא יכול להתפשט כראוי, והנורה לא תוכל לחמם את החדר כראוי.
מציאת הנקודה האידאלית
החלק הקשה הוא שאם אנו עושים את חומרי האטימה “ידידותיים מדי” למניעת לחות, עלול להיווצר לחץ גדול בתוך הצינור כשהנורה חמה. לחץ גדול מדי? הצינור עלול להישבר. זו בעיה של איזון. אנו משנים את רמת האטימה ואת לחץ הגזים בתוך הצינור, עד שאנו מוצאים את הנקודה האידאלית. התוצאה היא נורה ש�כולה לעמוד בתנאי חדר אמבטיה לח, מבלי לפגוע בתוחלת החיים שלה. אנו לא מנחשים כמה זמן הנורות יחזיקו. אנו מבדקים אותן עד שהן באמת נהרסות, ואז אנו משפרים אותן.